Into the Wild- חוויות מקצה העולם

לא שאני באמת חושבת שמישהו ישב ויקרא את כל זה… אבל אני רואה בבלוג הזה סוג של מתנה לעצמי. ככה אני אוכל לעדכן את כולם בדברים שאני עוברת כאן בחצי השני של העולם, בלי לחשוב כל היום על איזו תמונה שלחתי למי. חוץ מזה שככה אוכל לשמור על העברית (והשפיות), לעבד בצורה טובה יותר את מה שקורה ואפילו להשאיר לעצמי מזכרת קטנה לאחר סיום הלימודים.

החודש האחרון לפני הנסיעה היה עמוס מאוד בתהליך ההכנה לנסיעה עצמה, במחנה קיץ (וכמובן בכל ההכנה אליו), בטיול משפחתי לאנדורה ולספרד ובפרידות.
ככה יצא שעל אף שרציתי לפתוח את הבלוג הזה מאז ששמעתי על התכנית (שלוש שנים לפני שיכולתי אפילו להגיש מועמדות), ממש לא הספקתי לכתוב כלום. המשמעות היא שכל מה שרציתי לשתף לגבי תהליך ההכנה וכל הקטעים עד הנסיעה עצמה, יהיה פחות אותנטי. חוץ מזה שמאיה ואילני, שנסעו לווילס ולארמניה (בהתאמה) פתחו בלוגים מדהימים, שאפילו קצת הורידו לי את החשק לכתוב בעצמי (כי הן פשוט מבטאות את הכל בצורה כל כך טובה!) אז תקראו אם יש לכם זמן!

בכל אופן, המשפחה והחברים שלי בטח מכירים אותי.. אבל בכל זאת…
קוראים לי תמר מיכאליס, גרתי עד לא מזמן בכפר ידידיה (ממש ליד נתניה). יש לי שני הורים (אילן ויעל) ושתי אחיות צעירות ואהובות (דפנה ואלה).
יש לי חיים די נורמליים- בית ספר, חברים, תנועת נוער, רקדתי וניגנתי בפסנתר עד לפני שנתיים ואפילו למדתי קצת באוניברסיטת תל אביב לנוער. באיזשהו שלב הבנתי שהחיים שלי מסתכמים בקו אווירי אחד של שני ק”מ- מבית הספר ועד למועדון הנוער ובחזרה.
הרגשתי שאני ממש רוצה לעשות משהו עם החיים שלי, אבל… לא הרגשתי שיש לי איזה כישרון מיוחד, רצון לעשות משהו ספציפי בחיי שאוכל להתמקצע בו או בכלל רק תחום אחד שרציתי להעמיק בו. רק ידעתי שתמיד רציתי לנסות רילוקיישן, ושאני נורא אוהבת לטייל בעולם.
יש פעמים שאני פשוט אסירת תודה על ששמעתי על UWC, ושזה המקום בשבילי (כדי לגלות את כל הדברים שכתבתי שתי שורות מעל), ובשאר הפעמים אני פשוט לא מבינה איך דווקא אותי קיבלו לכאן.

איכשהו יצא שאני יושבת בויקטוריה, בנקודה הכי דרומית בקנדה, וכותבת על החיים החדשים שלי כאן. אני מאוד מקווה שהבלוג הזה ימלא את מה שנועד למלא! ושאולי הוא אפילו יעזור לאנשים שעומדים להגיע לפירסון קולג’, או אפילו רק שוקלים להגיש מועמדות ל-UWC…

נתראה בין השורות